חלק ה'
6. שלב הקבלה:
הקבלה, כתוצאה מהסליחה, היא קודם כל קבלה של האדם את עצמו. האדם שסלח להוריו או לכל גורם אחר שהכעיסו, חי בתחושת הקלה ויכול לסלוח גם לעצמו. הוא מקבל את עצמו, כפי שהוא. הוא סולח לעצמו על הטעויות שהוא עשה ועושה, על המחדלים ועל ההחלטות השגויות. האדם מקבל את עצמו כפי שהוא, כאדם שאינו מושלם. הרבה יותר קל לו לחיות עם עצמו. האדם לומד לאהוב את עצמו כמו שהוא וכך יותר לו קל לאהוב את הזולת כמו שהוא. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח). האדם לא שופט את עצמו בחומרה, כאשר מעשיו מתקלקלים ולכן קל לו, לקבל את הזולת כאשר הוא אינו מושלם.
קבלת הזולת משמעו, לאפשר לאדם לחיות את חייו בלי שיפוטיות, בלי רצון לשנות אותו שיהיה כמוני. אנשים שמקבלים אחד את השני, הם אנשים המתקשרים אחד עם השני בגובה העיניים, ללא שליטה. הנכונות להגיע למצב של חוסר שליטה בזולת, היא המפתח לשלב הקבלה. במצב זה אין האחד אומר לשני מה לעשות ואין שיפוט של האופי, לטוב או לרע. בשלב הקבלה האדם אוהב את הזולת כמו שהוא ואין לו צורך ורצון לשנות אותו. אין זאת אדישות כלפי הזולת, אלא קבלה שלו כפי שהוא, בלי שליטה.
לדוגמא, בני זוג שלא מקבלים אחד את השני כפי שהם, עלולים להגיע למצבים בין אישיים בעייתיים. למרות האהבה הקיימת בין בני הזוג, הם עלולים לפגוע אחד בשני בל משים. זוגות רבים מקיימים יחסים של "הורה-ילד", בהם אחד מבני הזוג מתנהג באחריות ובסמכות והשני מתנהג בחוסר אחריות ובילדותיות. כמובן שבן הזוג בעל דמות ההורה, לא מקבל את "הילד" כמו שהוא ומנסה "לחנך" אותו, להורות לו מה לעשות, לפתור בעיות עבורו ובקיצור, לאהוב אותו על תנאי, כל עוד הוא עושה כרצונו. כמובן שזאת לא קבלה, אלא אהבה על תנאי, שבדרך כלל לא מחזיקה מעמד בטווח הארוך.
גם הורים לילדים שוגים ולא מקבלים את ילדיהם כמו שהם. במסווה של תפקידם כמחנכים, הם כופים על הילד, שיהיה כמוהם או יותר טוב מהם. אם לדוגמא, ההורים לא למדו, הם יכריחו את הילד ללמוד, כדי שלא יעשה שנית את השגיאה שהם עשו. הורים כאלו מעצבים לעצמם ילד כפי שהם היו רוצים לראותו ולא כפי שהילד רוצה להיות, מתוך עצמו. הם ממלאים את תפקיד האלוהים עבור ילדם, מי שיודע מה נכון ומה עליו לעשות כאשר יגדל. הם חושבים לא על טובת הילד אלא על טובת עצמם, על טובת השכנים שבעיניהם הם יוכלו להתגאות בהישגי הילד, או שהם מנסים להתיישר לפי הנורמות המקובלות על החברה. הם לא מקיימים את הפסוק "חנוך לנער לפי דרכו" (משלי כ"ב ו'). הם מחנכים את הילדים לפי "דרכם", ולו לפי "דרכו" של הנער, כלומר הם שיפוטיים כלפיו ומפעילים כל מיני מניפולציות, גלויות או סמויות, כדי לגרום לו לבצע את התוכניות שהם תכננו עבורו. הורים כאלו לא מבינים שהדרך הטובה ביותר לחנך את הילד, היא לקבל אותו כמו שהוא, כלומר, לאהוב אותו ללא תנאי וללא צורך בהוכחה כמה הוא מוצלח. לאהוב אותו ללא תנאי פירושו, לאהוב אותו משום שהוא קיים, כמו שהוא ולתמוך בו בדברים אליהם הוא נמשך. " אם אדם לא עומד בקצה ההתקדמות של עמיתיו, אולי זה משום שהוא שומע מקצב של תוף אחר. הניחו לו לצעוד לפי המנגינה שהוא שומע, שונה או רחוקה ככל שתהיה" (הנרי דיויד ת'ורו - הפילוסוף האמריקאי ).
החינוך נעשה, אך לא ע"י הפעלת כוח מלמעלה למטה, אלא ע"י מתן דוגמא אישית. לחנך ילד לאור הדוגמא האישית של הוריו, זו דרך נהדרת לקבל אותו כמו שהוא, ולסייע לו במקומות שבהם הוא זקוק לעזרה, כדי להגשים את עצמו. ילד כזה, שהוריו מקבלים אותו כמו שהוא, יזכה לשלמות נפשית ולחיים שקטים ושלווים, הרבה יותר מאשר הילד שיצטרך לעמוד בסטנדרטים החיצוניים שהציבו לו הוריו. אם הוא ייכנע ללחץ של הוריו, אולי יגיע למקומות שהוריו תכננו עבורו, הוא אולי יהיה רופא, מהנדס, רואה חשבון או עורך דין, אך הוא לא יהיה מאושר. הוא יהיה "ילד טוב" להוריו, אך "ילד רע" כלפי עצמו. הסביבה תמחא לו כפיים ותריע לו, אך הוא יאבד את ההגשמה עצמית שלו ואת ההנאה והאושר הפנימיים.
קבלה של הזולת כמו שהוא והכלה שלו, על מגרעותיו ויתרונותיו, היא לחלוטין לא קלה, אפילו קשה. לאהוב את האדם ללא תנאי, לא להתנות את האהבה בהתנהגות נאותה, במילוי צרכים, בהישגים חברתיים או בהישגים מכל סוג שהוא, זה מצב של קבלה. אהבה ללא תנאי ללא רצון לקבל משהו מהאהבה. אנטואן דה סנט אקזופרי, מחבר "הנסיך הקטן" אמר :"אהבת אמת מתחילה במקום שבו אין מצפים לקבל דבר תמורתה". זאת הרגשה נפלאה לאהוב מישהו, רק בגלל שאוהבים אותו. לעזור לו רק בגלל שרוצים לעזור לו. הערך האישי של האדם האוהב והמקבל, גדל ומתעצם כאשר הוא נותן ללא תמורה. ההנאה היא מאהבה לזולת ולא מההחזר. מעטים הם האנשים המגיעים ליחסים כאלו עם סביבתם, אך אלו שמגיעים לשלב זה הם מוכנים לשלב האחרון, שלב 'גן העדן הפרטי'.
במצב של קבלה, הקנאה בזולת נעלמת. האדם מפסיק להשוות בין מה שיש לו ובין מה שיש לזולת. הקנאה משולה לנחש, המכישה יותר את בעליה, המקנא, מאשר את נשוא הקנאה. הקנאה בניגוד לקבלה הוא מצב של הערכה עצמית נמוכה, בה המקנא מרגיש כעס כלפי נשוא הקנאה. כאשר האדם נפתר מהכעס, הוא חדל מלקנא ומצליח לקבל את לזולת, גם אם יש לו יותר כסף, יותר תארים, יותר מעמד או יותר הצלחה. אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה מלכתחילה, מקנאים פחות בחבריהם מאשר אלו בעלי הערכה עצמית נמוכה. לכן הפסקת הקנאה, היא ביטוי לעוצמה, להקטנת הכעס ולהתערות במצב של קבלה.
שלב הקבלה אינו אומר אדישות כלפי הזולת. בהחלט ניתן למשב את הזולת ולהעיר לו על התנהגותו. אך האדם המקבל, אינו שופט את אופיו של הזולת, אינו מחלק ציונים ואינו קובע דעות קדומות או סטראוטיפים. גם כאשר חברו עושה שגיאה, ניתן בקלות לסלוח לו, לא כדי לעודד שגיאות, אלא כיוון שזה אנושי לשגות. שגיאות נועדו לשם לימוד והתפתחות ולא כדי "לרדת" על הזולת. האדם המקבל את הזולת, רואה בשגיאה מקור ללמידה ולהתפתחות ולכן הוא אינו שופט לחומרה את האדם השוגה. הוא מנסה להבין את מניעיו, להבין את הכוונות, לראות את התהליך. הוא מנסה לעזור לו להפיק לקחים מהשגיאה, אך בהחלט הוא לא פוסל אותו בשל כך. אף אחד לא מושלם לא אני ולא הזולת.
כאשר אתה חדל להיות שיפוטי כלפי חבריך ואתה יכול לקבל את עצמך כפי שאתה וגם לקבל את חבריך כפי שהם, אתה מוכן לשלב האחרון, שלב 'גן עדן הפרטי'.
6. שלב הקבלה:
הקבלה, כתוצאה מהסליחה, היא קודם כל קבלה של האדם את עצמו. האדם שסלח להוריו או לכל גורם אחר שהכעיסו, חי בתחושת הקלה ויכול לסלוח גם לעצמו. הוא מקבל את עצמו, כפי שהוא. הוא סולח לעצמו על הטעויות שהוא עשה ועושה, על המחדלים ועל ההחלטות השגויות. האדם מקבל את עצמו כפי שהוא, כאדם שאינו מושלם. הרבה יותר קל לו לחיות עם עצמו. האדם לומד לאהוב את עצמו כמו שהוא וכך יותר לו קל לאהוב את הזולת כמו שהוא. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח). האדם לא שופט את עצמו בחומרה, כאשר מעשיו מתקלקלים ולכן קל לו, לקבל את הזולת כאשר הוא אינו מושלם.
קבלת הזולת משמעו, לאפשר לאדם לחיות את חייו בלי שיפוטיות, בלי רצון לשנות אותו שיהיה כמוני. אנשים שמקבלים אחד את השני, הם אנשים המתקשרים אחד עם השני בגובה העיניים, ללא שליטה. הנכונות להגיע למצב של חוסר שליטה בזולת, היא המפתח לשלב הקבלה. במצב זה אין האחד אומר לשני מה לעשות ואין שיפוט של האופי, לטוב או לרע. בשלב הקבלה האדם אוהב את הזולת כמו שהוא ואין לו צורך ורצון לשנות אותו. אין זאת אדישות כלפי הזולת, אלא קבלה שלו כפי שהוא, בלי שליטה.
לדוגמא, בני זוג שלא מקבלים אחד את השני כפי שהם, עלולים להגיע למצבים בין אישיים בעייתיים. למרות האהבה הקיימת בין בני הזוג, הם עלולים לפגוע אחד בשני בל משים. זוגות רבים מקיימים יחסים של "הורה-ילד", בהם אחד מבני הזוג מתנהג באחריות ובסמכות והשני מתנהג בחוסר אחריות ובילדותיות. כמובן שבן הזוג בעל דמות ההורה, לא מקבל את "הילד" כמו שהוא ומנסה "לחנך" אותו, להורות לו מה לעשות, לפתור בעיות עבורו ובקיצור, לאהוב אותו על תנאי, כל עוד הוא עושה כרצונו. כמובן שזאת לא קבלה, אלא אהבה על תנאי, שבדרך כלל לא מחזיקה מעמד בטווח הארוך.
גם הורים לילדים שוגים ולא מקבלים את ילדיהם כמו שהם. במסווה של תפקידם כמחנכים, הם כופים על הילד, שיהיה כמוהם או יותר טוב מהם. אם לדוגמא, ההורים לא למדו, הם יכריחו את הילד ללמוד, כדי שלא יעשה שנית את השגיאה שהם עשו. הורים כאלו מעצבים לעצמם ילד כפי שהם היו רוצים לראותו ולא כפי שהילד רוצה להיות, מתוך עצמו. הם ממלאים את תפקיד האלוהים עבור ילדם, מי שיודע מה נכון ומה עליו לעשות כאשר יגדל. הם חושבים לא על טובת הילד אלא על טובת עצמם, על טובת השכנים שבעיניהם הם יוכלו להתגאות בהישגי הילד, או שהם מנסים להתיישר לפי הנורמות המקובלות על החברה. הם לא מקיימים את הפסוק "חנוך לנער לפי דרכו" (משלי כ"ב ו'). הם מחנכים את הילדים לפי "דרכם", ולו לפי "דרכו" של הנער, כלומר הם שיפוטיים כלפיו ומפעילים כל מיני מניפולציות, גלויות או סמויות, כדי לגרום לו לבצע את התוכניות שהם תכננו עבורו. הורים כאלו לא מבינים שהדרך הטובה ביותר לחנך את הילד, היא לקבל אותו כמו שהוא, כלומר, לאהוב אותו ללא תנאי וללא צורך בהוכחה כמה הוא מוצלח. לאהוב אותו ללא תנאי פירושו, לאהוב אותו משום שהוא קיים, כמו שהוא ולתמוך בו בדברים אליהם הוא נמשך. " אם אדם לא עומד בקצה ההתקדמות של עמיתיו, אולי זה משום שהוא שומע מקצב של תוף אחר. הניחו לו לצעוד לפי המנגינה שהוא שומע, שונה או רחוקה ככל שתהיה" (הנרי דיויד ת'ורו - הפילוסוף האמריקאי ).
החינוך נעשה, אך לא ע"י הפעלת כוח מלמעלה למטה, אלא ע"י מתן דוגמא אישית. לחנך ילד לאור הדוגמא האישית של הוריו, זו דרך נהדרת לקבל אותו כמו שהוא, ולסייע לו במקומות שבהם הוא זקוק לעזרה, כדי להגשים את עצמו. ילד כזה, שהוריו מקבלים אותו כמו שהוא, יזכה לשלמות נפשית ולחיים שקטים ושלווים, הרבה יותר מאשר הילד שיצטרך לעמוד בסטנדרטים החיצוניים שהציבו לו הוריו. אם הוא ייכנע ללחץ של הוריו, אולי יגיע למקומות שהוריו תכננו עבורו, הוא אולי יהיה רופא, מהנדס, רואה חשבון או עורך דין, אך הוא לא יהיה מאושר. הוא יהיה "ילד טוב" להוריו, אך "ילד רע" כלפי עצמו. הסביבה תמחא לו כפיים ותריע לו, אך הוא יאבד את ההגשמה עצמית שלו ואת ההנאה והאושר הפנימיים.
קבלה של הזולת כמו שהוא והכלה שלו, על מגרעותיו ויתרונותיו, היא לחלוטין לא קלה, אפילו קשה. לאהוב את האדם ללא תנאי, לא להתנות את האהבה בהתנהגות נאותה, במילוי צרכים, בהישגים חברתיים או בהישגים מכל סוג שהוא, זה מצב של קבלה. אהבה ללא תנאי ללא רצון לקבל משהו מהאהבה. אנטואן דה סנט אקזופרי, מחבר "הנסיך הקטן" אמר :"אהבת אמת מתחילה במקום שבו אין מצפים לקבל דבר תמורתה". זאת הרגשה נפלאה לאהוב מישהו, רק בגלל שאוהבים אותו. לעזור לו רק בגלל שרוצים לעזור לו. הערך האישי של האדם האוהב והמקבל, גדל ומתעצם כאשר הוא נותן ללא תמורה. ההנאה היא מאהבה לזולת ולא מההחזר. מעטים הם האנשים המגיעים ליחסים כאלו עם סביבתם, אך אלו שמגיעים לשלב זה הם מוכנים לשלב האחרון, שלב 'גן העדן הפרטי'.
במצב של קבלה, הקנאה בזולת נעלמת. האדם מפסיק להשוות בין מה שיש לו ובין מה שיש לזולת. הקנאה משולה לנחש, המכישה יותר את בעליה, המקנא, מאשר את נשוא הקנאה. הקנאה בניגוד לקבלה הוא מצב של הערכה עצמית נמוכה, בה המקנא מרגיש כעס כלפי נשוא הקנאה. כאשר האדם נפתר מהכעס, הוא חדל מלקנא ומצליח לקבל את לזולת, גם אם יש לו יותר כסף, יותר תארים, יותר מעמד או יותר הצלחה. אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה מלכתחילה, מקנאים פחות בחבריהם מאשר אלו בעלי הערכה עצמית נמוכה. לכן הפסקת הקנאה, היא ביטוי לעוצמה, להקטנת הכעס ולהתערות במצב של קבלה.
שלב הקבלה אינו אומר אדישות כלפי הזולת. בהחלט ניתן למשב את הזולת ולהעיר לו על התנהגותו. אך האדם המקבל, אינו שופט את אופיו של הזולת, אינו מחלק ציונים ואינו קובע דעות קדומות או סטראוטיפים. גם כאשר חברו עושה שגיאה, ניתן בקלות לסלוח לו, לא כדי לעודד שגיאות, אלא כיוון שזה אנושי לשגות. שגיאות נועדו לשם לימוד והתפתחות ולא כדי "לרדת" על הזולת. האדם המקבל את הזולת, רואה בשגיאה מקור ללמידה ולהתפתחות ולכן הוא אינו שופט לחומרה את האדם השוגה. הוא מנסה להבין את מניעיו, להבין את הכוונות, לראות את התהליך. הוא מנסה לעזור לו להפיק לקחים מהשגיאה, אך בהחלט הוא לא פוסל אותו בשל כך. אף אחד לא מושלם לא אני ולא הזולת.
כאשר אתה חדל להיות שיפוטי כלפי חבריך ואתה יכול לקבל את עצמך כפי שאתה וגם לקבל את חבריך כפי שהם, אתה מוכן לשלב האחרון, שלב 'גן עדן הפרטי'.
ראה באתר http://www.eranron.co.il
